פסק-דין בתיק ת"א 44417-09-12

זוהי בקשה לדחייה על הסף של תביעת רשלנות רפואית (להלן:-" הבקשה").

1.         רקע וטענות הצדדים:

(א)                      התובעת, ילידת 1957, אושפזה בשנת 1983 בבית החולים "פוריה" בטבריה, לצורך לידת ביתה, ונזקקה לשתי מנות דם.

(ב)                      בשנת 2001, החלו להופיע אצל התובעת שטפי דם תת עוריים ברגליים. היא הופנתה לביצוע בדיקות דם שהדגימו ערך נמוך של טסיות. על פי הנטען בכתב התביעה, למרות הערך הנמוך, לא הופנתה היא לבדיקה חוזרת.

(ג)                        בחודש נובמבר 2002 התלוננה התובעת על כאבים באוזן שמאל והופנתה על ידי רופא המשפחה לבדיקות דם. ערך הטסיות היה נמוך עוד יותר מאשר בבדיקות הקודמות. בבדיקה חוזרת אליה הופנתה התברר כי הערך ממשיך לרדת.

(ד)                      על פי הנטען בכתב התביעה, הטרומבוציטופניה הנ"ל הייתה אמורה להוביל את הרופאים למסקנה שקיימת אצל התובעת מחלת כבד כרונית על רקע הדבקות בנגיף הפטיטיס C (בו נדבקה עת קיבלה מנות דם), אך הם לא קישרו בין הדברים. רק בחודש דצמבר 2002, כשנה וחצי מתחילת הופעת הממצאים הראשונים, הופנתה התובעת להמטולוג שחשד שיש לה מחלת כבד ולאחר מספר בדיקות שעברה בהפנייתו, אבחן את קיומו של הנגיף, בו נדבקה כאמור לעיל. במועד זה של האבחנה, החמיר מצבה עד כדי קיומה של שחמת כבד.

(ה)                      בחודש פברואר 2003 עברה התובעת בדיקות נוספות שאיששו את האבחנה, והיא הופנתה לגסטרואנטרולוג. היא טופלה במהלך השנים במרפאת הכבד של בית חולים הדסה עין כרם, אך מצבה התדרדר עד כדי הצורך בהשתלת כבד.

(ו)                        בחודש דצמבר 2008 עברה התובעת השתלת כבד, שלאחריה סבלה מתופעות שונות וסיבוכים קשים.

(ז)                       בחודש ספטמבר 2012 הגישה התובעת את תביעתה דנן ובה טוענת היא כי הנתבעת הייתה חייבת לאבחן את מצבה שנים לפני האבחון בפועל, הן על רקע היותה בקבוצת סיכון להדבקות בנגיף, הן על רקע ההפרעה בתפקודי כבד. לטענתה, האיחור באבחון גרם לאבדן סיכויי החלמתה, והביא להתדרדרות במצבה עד כדי הצורך בהשתלת כבד.

(ח)                      הנתבעת הגישה כתב הגנה וכן בקשה לדחיית התביעה על הסף. בבקשתה טוענת הנתבעת כי משנדבקה התובעת בנגיף בשנת 1983 בבית חולים פוריה (השייך למדינת ישראל ולא לנתבעת) וכשבשנת 1999 החלו להופיע הסימנים המחשידים הראשונים, והתובעת עצמה ידעה כבר על חומרת הנזק בשנת 2002, כשאובחנה כחולה בשחמת כבד, אבחנה שאושרה באמצעות ביופסיה בשנת 2003, קיימת התיישנות של תביעת התובעת. הנתבעת טוענת גם להיעדר יריבות ו/או עילה בשל העובדה שההידבקות בנגיף הייתה בבית חולים של המדינה והטיפול במהלך השנים התקיים בבית חולים הדסה שאף הוא אינו שייך לנתבעת.

(ט)                      בתשובת התובעת לבקשת הדחייה על הסף נטען כי הנזק שבגינו הוגשה התביעה, הוא השתלת הכבד שבוצעה בשנת 2008, והסיבוכים שנוצרו כתוצאה ממנה, על רקע שחמת הכבד שהתגלתה ב-2003 והוחמרה בשנת 2006. לטענת התובעת, כשאובחנה המחלה, לא היו ידועות לה עדיין העובדות המהוות את עילת התביעה, ואת הנזק שעלול להיגרם לה כתוצאה מהמחדל הרשלני הנטען. לטענת התובעת, נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התובענה, וכל יסודות העוולה התגלו לה רק בשנת 2008. לחילופין, טוענת התובעת כי אין לדון בטענת ההתיישנות כטענת סף, מאחר שיש מקום להורות על הבאת ראיות.

(י)                        באשר לטענת היעדר יריבות, טוענת התובעת כי התביעה אינה מייחסת לנתבעת רשלנות בעצם ההדבקות בנגיף או בטיפול, אלא רק באיחור באבחון ולכן אין מקום לטענה זו של הנתבעת.

(יא)                   הנתבעת הגישה תשובה לתשובה, ובה טענה היא, בין היתר, כי טענות התובעת בתשובתה סותרות את האמור בכתב התביעה. כתוצאה מכך הגיש ב"כ התובעת בקשה לצירוף תצהיר לתשובת התובעת לבקשה, וב"כ הנתבעת, קיבל את המלצתי ולא התנגד לצירוף. כתוצאה מכך הגיש ב"כ התובעת תגובה נוספת, והנתבעת, כמובן, הגישה תשובה לתשובה.

(יב)                    לאחר שהוגשו כל התשובות והתשובות לתשובות, ניתן היה ליתן החלטה בבקשה, אלא שעקב תקלה לא הועלה התיק אלי, ולכן התעכבה החלטה זו מעבר לסביר (כ-3 חודשים), על כך, מתנצלת אני לפני הצדדים. מכל מקום, הגיעה העת ליתן החלטה בבקשת הנתבעת.

3.          דיון והכרעה:

לאחר עיון בכל טיעוני הצדדים, אין מנוס מהמסקנה כי התביעה התיישנה וכי יש מקום להורות על דחייתה על הסף, ולהלן נימוקי:

(א)                    מקום בו  מתבקשת  דחיית  התביעה  על  הסף  מחמת  התיישנות יש לבחון את עילת התביעה ומועד היווצרותה מתוך כתב התביעה. עוד יש לזכור,          שסילוק תביעה על הסף מצריך זהירות מרובה, וייעשה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (לא פורסם, 24.3.08)). מנגד, יש לשקול את התכלית שבבסיס מוסד ההתיישנות, את אינטרס הנתבע ויכולתו להתגונן מפני תביעה שהוגשה  לאחר  זמן  רב (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים , פ"ד נז(5) 433 (2003)). מוסד ההתיישנות מבטא את התפיסה כי תובע אשר "ישן על זכויותיו" זנח למעשה את תביעתו, והוא מבטא גם אינטרס של המערכת המשפטית לעסוק בענייני ההווה, שניתנים לבירור באופן יעיל (רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (לא פורסם, 19.9.10)).

(ב)                     תקופת התיישנותה של תובענה שאינה במקרקעין היא שבע שנים, כאמור בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958 (להלן:- " החוק"). מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות קבוע בסעיף 6 לחוק ולפיו " תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". המבחן שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון לקיום עילת תביעה הוא התקיימותן של כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שבהיעדרן לא יוכל התובע לזכות בסעד המבוקש בתביעתו (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון , פ"ד נז(5) 166, 175 (2003)). חריג לכלל האמור נקבע בסעיף 8 לחוק לפיו:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".